ירושלים

ירושלים היא בּירת ישראל מימי דוד המלך כּבר 3000 שנה. בירושלים היה בּית המקדש השייך לעם היהודי, הרומאים שרפו את בּית המקדש הרסו את העיר והיהודים יצאו לגלות של 2000 שנה. מבּית המקדש נשאר רק חלק קטן מהחומה שהקיפה אותו. זהו הכּותל המערבי. כּשקמה מדינת ישראל בּשנת תש"ח הייתה ירושלים בּמצור. העיר שוחררה והייתה שוב לבירת ישראל. אולם לא כּל ירושלים הייתה בּידינו: חלק מהעיר נשאר בידי הירדנים. העיר העתיקה, ובה הכותל המערבי נשאר בּידיהם. מאז, בּמשך 19 שנה, לא יכלו היהודים להגיע אל העיר העתיקה ולכּותל. רק בּימי מלחמת ששת הימים, בּכ"ח בּאייר תשכ"ז (1967), אוחדה ירושלים מחדש ועמנו שב אל הכּותל המערבי. מאז ירושלים בּירת ישראל היא שלמה ומאוחדת. מאז אנו חוגגים כּל שנה בּכ"ח בּאייר את יום ירושלים לציון שחרור ירושלים ואיחודה. ירושלים היא עיר קדושה ליהודים לנוצרים ולמוסלמים. בּירושלים נמצאת הכּנסת ובניין הממשלה. גם בּית הנשיא נמצא בירושלים.

ירושלים לנצרות - הקהילה הנוצרית הראשונה שעליה מתייחסים כל הכנסיות, הכיתות והזרמים בנצרות נוסדה בירושלים בעקבות מעשים שנעשו בעיר הזאת – משפטו, צליבתו וקבורתו של ישו. מעשים אלו הם – לפי התפיסה הנוצרית – המאורעות המרכזיים והמכריעים בתולדות האנושות ובגורלה. דמותה של ירושלים טבועה בחותם האמונה בקודש הקודשים הארצי, המקום שבו החלה ההיסטוריה ובו עתידה להגיע לסיומה באחרית הימים. במאה ה4- חיזק קונסטאנטינוס קיסר את הדימוי של ירושלים גשמית נוצרית על ידי האדרתם של המקומות הקדושים, ובראשם כנסיית קבר ישו, שעומדת על תילה עד עצם היום הזה. בסוף המאה ה4- היו בירושלים למעלה מ300- מוסדות נוצריים – כנסיות, מנזרים, בתי מחסה וכו' רבים מהם בבנייני פאר, שהתקיימו לרוב על תרומות מחו"ל. שחרור ירושלים מידי המוסלמים היה המטרה המוצהרת העיקרית של מסעי הצלב (במאות 13-11). הצלבנים היו בראש ובראשונה עולי-רגל לירושלים. כוח משיכתה של ירושלים בימי הביניים המאוחרים מקורו היה בדעה, שביקור בירושלים מגביר את האמונה ומקרב את האדם לשלמותו הנוצרית, ושהמגע הפיסי באתרים ובאובייקטים קדושים הוא בעל ערך פלאי ומכפר. אמונה זו קיימה את תנועת העליה לרגל והצליינות גם לאחר התמוטטות הממלכה הצלבנית בירושלים, אשר התחזקה מאוד בשלהי המאה ה19- וניכרת מאוד בנוף האנושי של העיר עד ימינו אלה.כיום הביטוי העיקרי של הנוכחות הנוצרית בירושלים היא באמצעות עשרות רבות של מוסדות דת השייכים לכל הפלגים והכתות הנוצריות העיקריות בעולם, ובבעלות על הרבה אדמות, שנרכשו כבר בשלהי המאה ה19-.

ירושלים לאסלם - ההערצה לירושלים באסלם מבוססת בראש ובראשונה על פרשת מסע הלילה בקוראן (סורה 17 פסוק 1), שהתרחש במאה השביעית לספירה: "ישתבח זה (אללה) אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש (של מכה) אל המסגד הקיצון אשר בירכנו את סביבתו". המסורת שהרחיבה את הרמז הסתום הזה לפרשת קבלת נוסח התפילה על ידי ה"עבד" בנוכחות אברהם, משה וישו: העבד התפלל בתור חזן עם שאר הנביאים, כלומר הוכר כראשון במעלה ביניהם. כל המפרשים המוסלמים של הקוראן מסכימים שה"עבד" הוא מחמד, הדעה המקובלת היא ש"המסגד הקיצון" הוא הר הבית בירושלים, לכן נבנה שם מסגד אל-אקצה(הקיצון).סיפור זה ופירושו המקובל העלו את קדושת ירושלים באסלם לדרגה גבוהה ביותר, רק הכעבה (האבן השחורה) במכה והמסגד של מחמד בעיר מדינה נתפסים כעולים על הר הבית בירושלים בקדושתם. המסורת המוסלמית הרחיבה את הערך הרב של תפילה הנאמרת בירושלים, ואגדות על מקדושת "הסלע" (אבן השתה שבמסורת האגדית היהודית) שעליו היה בנוי בית המקדש ושבמערה שמתחתיו מתאספות נשמות המתים (כיום בנוי מעליו מסגד "כיפת הסלע", בעל כיפת הזהב). האמונה המוסלמית מקשרת את ירושלים במיוחד עם יום הדין: באחרית הימים יתקע אסראפיל, הוא מלך המוות, שלוש תקיעות שופר בעמדו על "הסלע", וזאת לאחר שהכעבה תבוא לבקר את הר הבית. בספרים ערביים יש תאורים מפורטים של כינוס המתים על הר הזיתים, שממנו יעברו על גשר צר להר הבית ובעוברם בו יישאל כל אדם על מעשיו ויידון על פיהם.לירושלים נודע מקום מיוחד במיסטיקה המוסלמית. יש מסורת מוסלמית שבירושלים חיים 40 צדיקים שבזכותם יורדים גשמים, נמנעות מגפות וקיים העולם כולו. כבר ראשוני המיסטיקנים המוסלמים היו  סבורים שישיבה בירושלים מזככת את הנפש, לכן רבים מהם באו לירושלים כדי להסתופף בקדושתה. כיום האחיזה העיקרית של המוסלמים בירושלים היא באוכלוסייה של כ200.000- נפש, ובשליטת הווקף (ההקדש המוסלמי) בהר הבית ובמסגדים שבנויים עליו.

40 שנה לירושלים המאוחדת ושחרורה של ירושלים - בכ"ט בנובמבר ‎1947 נקבע בתוכנית החלוקה של האו"ם כי ירושלים תהיה עיר בשליטה בין-לאומית, ואולם עם פרוץ מלחמת העצמאות ניסו שני הצדדים, היהודים והערבים, לתפוס את השליטה בה. הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים בפני יהודים ואף הפסיקו את זרם המים לעיר. רק שיירות של משוריינים הצליחו - במחיר דמים כבד - לפרוץ לעיר ולהביא אספקה ליושבים בה. ב-‎14 במאי ‎1948, עם צאת הבריטים מהארץ, החלה השתלטות הכוחות הישראליים על מתחמי השלטון הבריטי, וב-‎18 במאי הגיע הלגיון הירדני אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-‎19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת, אך למחרת שוב השתלטו הערבים על אזור שער ציון והמצור על הרובע חודש. ב-‎28 במאי נפל הרובע בידי הירדנים, מגיניו נלקחו בשבי ובתי-הכנסת שבו נהרסו. ב-‎1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף. 19 שנה היתה ירושלים מחולקת. ישראל החזיקה בחלקה המערבי וירדן החזיקה בחלקה המזרחי, ובו העיר העתיקה ובתוכה הר-הבית והכותל המערבי. הר-הצופים, עם בית החולים "הדסה", האוניברסיטה ובית-הקברות, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בעיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה והעבירה לירושלים המערבית את מוסדות השלטון. בבוקר ה-‎5 ביוני ‎1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בירושלים החלה המערכה עם פתיחת הירדנים באש בניסיון לפרוץ דרך שטח מטה האו"ם (ארמון הנציב לשעבר) לדרום ירושלים ונמשכה שלושה ימים בלבד. הפריצה נהדפה, ובהתקפת נגד כבשו לוחמי חטיבת ירושלים של צה"ל את בניין מטה האו"ם ואת מוצב "הנקניק" שלידו וחסמו - בכיבוש הכפר צור-באהר ומוצב "הפעמון" - את הכביש הירדני לבית-לחם. כך נותקה ירושלים המזרחית מדרום. בשלב מאוחר יותר התנהלו קרבות קשים שהסתיימו בכיבוש שכונת אבו-טור הערבית. פיקוד המרכז, שבראשו עמד אז האלוף עוזי נרקיס, העלה את חטיבת השריון "הראל" לאזור ירושלים. כוחות החטיבה הבקיעו את מוצבי גבעת הרדאר ושיח' עבדול-עזיז וכבשו את נבי-סמואל ואת הכפר בידו. ב-‎6 ביוני הגיעו לכביש ירושלים-רמאללה והסתערו על תל-אל-פול (כיום גבעת שאול) ועל גבעת-המבתר. חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, עלתה לירושלים במטרה לפתוח את הדרך להר-הצופים ומשם למוזיאון רוקפלר כדי לאפשר פריצה לעיר העתיקה בהתראה קצרה. לוחמי החטיבה הבקיעו את הקו העירוני, כבשו את בית-הספר לשוטרים ואת גבעת-התחמושת, את מעבר מנדלבאום, את השכונה האמריקנית ואת ואדי-ג'וז. הדרך להר-הצופים נפתחה והלוחמים יצרו קשר עם המובלעת הישראלית שעליו. ב-‎7 ביוני, כ"ח באייר תשכ"ז, הגיעה פקודת המטה הכללי לשחרור העיר העתיקה. פיקוד המרכז הפעיל את חטיבת הצנחנים וחייליה כבשו את רכס הר-הצופים ואת הר-הזיתים. כוח של חטיבת הצנחנים פרץ לעיר העתיקה מן המזרח, דרך שער האריות, השתלט עליה בלא התנגדות נוספת והניף את דגל ישראל על הכותל המערבי.

כך תועדו רגעים אלה בספרו של משה נתן "המלחמה על ירושלים" (תל-אביב ‎1968): "...זמוש הוציא מחגורו את הדגל שקיבל ממשפחת כהן בטרם צאתו לקרב (אותו דגל שהביאה, כזכור, גברת כהן הזקנה לפני ‎19 שנים מהרובע היהודי המובס). פחות משלושה ימים עברו מאז קיפל וארז אותו בחגורו, אך נדמה היה לו כי שלושה דורות עברו עליו. הוא פרש את הדגל בידיים רועדות מהתרגשות והתקדם בגג עד למקום שבו הוא מתחבר עם קצה הכותל. לידו עמדו הסמח"ט מוישה וכמה מפלוגתו. כשהגיעו עד לסורג ברזל שניצב מעל הכותל, עבר זמוש על פניהם וקשר את הדגל לשני חודי ברזל מזדקרים. רוח קיץ שהתנשבה פתאום מעל הכותל פרשה והניפה אותו למרומים. הצנחנים הביטו בדגל המתנפנף והתרגשותם היתה כה גדולה שהם החלו לפרוק אותה בשאגות שמחה ובנפנופי ידיים. אחר כך נסתדרו ספונטנית בטור וירו לכבוד הנפת הדגל מטח של כדורים..."

מעמדה של ירושלים - לאחר ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, ביום שלישי ‎27 ביוני ‎1967, קיבלה הכנסת שלוש הצעות חוק שהגישה הממשלה. החוקים שנתקבלו בכנסת קבעו הלכה למעשה את איחוד ירושלים ונתנו תוקף משפטי לחוק הישראלי בכל שטחה של העיר המאוחדת. גבולותיה המוניציפליים של ירושלים שונו, ושטחה של העיר המאוחדת גדל פי-שלושה - מ-‎38,100 דונם ל-‎110,000 דונם. לתושבי מזרח ירושלים העניקה המדינה מעמד של תושבי קבע הרשאים להצביע בבחירות העירוניות אך לא להשתתף בבחירות לכנסת. אחד משלושת החוקים שנתקבלו עוסק בשמירה על המקומות הקדושים שבירושלים. בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-‎12 במאי ‎1968 נקבע כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים, המסמל את הקשר ההיסטורי המיוחד של העם היהודי לעיר.בשנת ‎1980, במלאות ‎13 שנה לאיחוד ירושלים, נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי ירושלים היא בירת מדינת ישראל ומקום מושבן של רשויותיה השלטוניות. החוק מורה לשמור על המקומות הקדושים שבעיר ועל חופש הגישה אליהם לבני כל הדתות וקובע את מחויבותה של ממשלת ישראל לעשות לפיתוח העיר ולשגשוגה. ב-‎23 במרץ ‎1998 התקבל בכנסת חוק יום ירושלים, הקובע את יום כ"ח באייר, שבו שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים, כחג לאומי.

שיקום העיר ופיתוחה - לאחר מלחמת ששת הימים החלה בעיר ובסביבותיה תנופת שיקום ובנייה חסרת תקדים. הרחבת תחומי העיר ממבואות בית-לחם בדרום ועד מבואות רמאללה בצפון אפשרה בניית מוסדות והקמת שכונות חדשות. הקמת חגורת השכונות היהודיות הסובבות את העיר נועדה להבטיח בעיר המאוחדת רצף יהודי בלא הפסקה. הבנייה המואצת אפשרה את גידול האוכלוסייה בירושלים ואת קליטתם של רבבות עולים חדשים. הוקמו השכונות רמות-אשכול, הגבעה-הצרפתית, נווה-יעקב, רמות, תלפיות-מזרח, גילה וארמון-הנציב, ונסללו צירי תנועה חדשים. במקום הרובע היהודי החרב שבעיר העתיקה הוקמה שכונת מגורים מפוארת, ובתי-הכנסת העתיקים שברובע שוקמו ושוחזרו. הוקמו גנים ציבוריים, בניינים חדשים ובתי-מלון, והעיר החדשה קיבלה צביון מודרני. בשנות ה-‎80 נבנתה שכונת פסגת-זאב, וסמוך לירושלים הוקמו המועצות המקומיות גבעת-זאב ומעלה-אדומים (שלימים היתה לעיר). גם ירושלים המזרחית התרחבה וגדלה, ושכונות ערביות הצטרפו לתחום שיפוטה של העיר. בתלפיות ובעטרות הוקמו מרכזי תעשייה ובהר-חוצבים ובמלחה נבנו מפעלי תעשייה עתירת ידע וטכנולוגיה עילית.

ירושלים בירת ישראל היא כיום העיר הגדולה ביותר במדינת ישראל הן בשטחה והן באוכלוסייתה. בשנת ‎2005 היתה אוכלוסייתה ‎706,400 נפש, ובהם ‎458,000 יהודים, ‎212,000 מוסלמים ו-‎13,000 נוצרים. ירושלים נתפסת כמקור השראה ומשאת נפש לתושבי מדינת ישראל, לעם היהודי בתפוצות ולעולם כולו. היא מושכת תיירים מכל העולם הבאים לראות את יופיה, להתרשם מעברה ולעלות לאתרים המקודשים לבני שלוש הדתות